איך נגלה את החוסן האישי שלנו?

איך נגלה את החוסן האישי שלנו?

המוח שלנו מורכב ביותר, זהו האיבר היחידי בגוף האדם שלא ניתן לפענוח עד סופו.

המוח שלנו, מתורגל לפעול על אוטומט אשר סיגלנו לו בתקופות החיים.

המוח שלנו, פועל גם על סמך אירועים וחוויות שקרו לנו בילדותנו, חינוך שגדלנו על פיו והוא מסגל לעצמו התנהגות מאד מסוימת על פי זה.

לדוגמא, אנחנו מתארחים בצימר, בו יש חדר שינה, מקלחת ומטבחון קטן.

התעוררנו בבוקר, רוצים לצחצח שיניים ולאחריו רוצים לשתות קפה.

המוח שלנו, בקימה הראשונה באותו הצימר, יוביל אותנו למקלחת, כדי לצחצח שיניים, כפעולה אוטומטית כאילו אנחנו פונים למקלחת שלנו בבית. לעיתים נגיע למקלחת ונגלה שכלי הרחצה שלנו כלל לא שם (דבר שבבית שלנו הרי היו מונחים על השיש/ בתוך ארון וכדומה). 

כאשר המוח יבין כי אנחנו לא בחדר הרחצה בבית (הבזק של שנייה), הוא ייקח אותנו להיכן שצריך, לקחת את תיק הרחצה כדי שנוכל להוציא משם את מברשת ומשחת השיניים.

ביום השני לשהותנו בצימר, כבר לא נלך לחדר הרחצה מיד, אלא נלך קודם לחפש את תיק הרחצה.

גם כאשר נרצה להכין לעצמנו קפה, ונניח שכלי המטבח, הקפה והסוכר יהיו בתוך ארונות המטבחון, אנו נפתח באופן אוטומטי את הדלת של הארון שאנחנו רגילים אליה בבית, ושם אנו משכנים את אותן הכוסות שלנו, או המצרכים לקפה.

ביום השני, המוח יידע לזהות מיד היכן נמצא מה שאנחנו מחפשים- מאחר והוא זוכר.

אם נסתכל רגע לתוך תוכנו של המוח, הוא מכיל מגוון של חלקים, כדוגמת החלק שאחראי על הרווחה שלנו. נאמר לדוגמא שאיננו מרגישים ברווחה בלאה, אם נסגל לעצמנו כמה שבועות של רווחה, המוח ידע לזהות את ההתנהגות הזו ויסגל אותה באופן קבוע.

למרות שהמוח מכוון לצד השלילי, כדי לעזור לנו לשרוד, כאשר המוח מזהה מצב "רע" הוא מיד יוביל אותנו לדרכי התמודדות שאנו מכירים מחוויות העבר, מטראומות שקרו לנו בילדותנו, ומאמונות שהושרשו בנו, יש לנו אפשרות באמצעות "בחירה" במעשים שלנו, כדי לפעול באופן החיובי עבור עצמנו.

כאשר יש רגש חזק, התעוררות של רגשות שמפעילים אותנו, יש לנו פוטנציאל להתנהג לא נכון, כי המוח לא אוהב להרגיש "לא נעים".

אם למשל היינו בטיול, ונכנס לנו קוץ ברגל, הפעולה הראשונית שנעשה היא לחלוץ את הנעל ולהוציא את הקוץ.

זוהי פעולה טבעית שאנו עושים, כדי להרגיש פחות לא נעים.

מה קורה כאשר יש לנו בתודעה- רגש לא נעים?

למשל רגש לא נעים כתוצאה ממשהו חשוב שלקחנו על עצמנו, כמו תפקיד חדש בעבודה, ראיון לעבודה חדשה, הילד שלנו שנמצא במצוקה וצריך פתרון וכדומה.

בכל אחד מהמקרים האלו למשל, המוח שלנו יכול להחליט שהוא לא מתמודד, לדוגמא להחליט שאנחנו לא מקבלים את אותו התפקיד החדש בעבודה- ואז לא נרגיש רע, בלחץ, בסטרס או בחרדה המלווה לרצון שלנו להוכיח, להראות שאנחנו שווים משהו.

אם למשל מדובר בראיון לעבודה חדשה- אנו יכולים במקום להתמודד עם הרגש "הרע" או החרדה שמתלווה לזה, פשוט לא להגיע לראיון.

אז ככה פשוט? לא ממש מסתבר..

ברירת המחדל של הרבה אנשים היא להרגיע את "הרגש הלא נעים" ולהיפטר ממנו. להישאר באזור הנוחות, לא להתמודד וכך בעצם- לא להתפתח ולא להתקדם.

דווקא היציאה מאזור הנוחות, דווקא הסיטואציה בה אנחנו מרגישים "לא טוב", המקום הזה הוא זה שמקדם ומפתח אותנו, ומצליח להביא אותנו להישגים טובים יותר.

אז איך אנחנו יכולים "לרסן" את התגובות הטבעיות שלנו, שבאות להגן עלינו מלא "להרגיש רע":

אתן דוגמא נוספת, הילד שלנו בא אלינו ומספר לנו שהוא מרגיש קצת לא טוב.. שהיה לו יום קשה.. ברירת המחדל שלנו יכולה להיות- לשאול מיד מה קרה? ולומר שהכל יהיה בסדר, ושלא יתייחס, או אפילו לתת לו משהו מתוק כמחווה מנחמת- פעולה כזו יכולה למשל לייצר אכילה רגשית וכדומה..

לעומת זאת, אנו יכולים לבחור בדרך קצת שונה ואחרת.. להקשיב בתשומת לב לילד ולתחושותיו, תוך כדי שאנו מקשיבים בתשומת לב לתגובות שהמוח שלנו מתעורר מהן, לנסות ולא לפעול מיידית על פי התגובה "הטבעית" הראשונה שעולה לנו (תגובות בדר"כ הישרדותיות כפי שהזכרנו קודם).

לאחר שהקשבנו לילד שלנו, אנו יכולים לומר לו בפשטות :"XXX אתה יודע? זה בסדר להרגיש רע לפעמים.." ואז לתת חיבוק עוטף ומנחם.

אלמנט החיבוק, הוא אלמנט הקשר בינאישי המאפשר לנו באופן אוטומטי לווסת את להבות הרגש, וסף הכעס/ חרדה/ מצוקה יירד מיד וכל זה רק באמצעות חיבוק המייצג את החיבור הבינאישי.

תרבות העולם המערבי, אלופה בהדחקת הרגש "הלא נעים".

בתרבות שלנו, אנו מוצאים מגוון פתרונות "קלים" כגון: לעשן, לשתות אלכוהול, לאכול, לצאת לקניות, או אפילו להעסיק את עצמנו עד מעל לראש בעבודה.

כל אלו מאפשרים לנו לברוח מאותו "רגש רע", מאותן רגשות "לא נעימים" שהמוח שלנו מזהה ככאלו.

גם הטלפון הנייד שלנו, הוא בריחה לכשעצמו, והוא מאפשר לנו לא להיות אף פעם לבד, להתמודד רגע עם מחשבות עמוקות וכדומה.

ההתייחסות הכללית שלנו לרגש- ש"רגש לא טוב" זו תקלה! ונתקלה הזו הרבה פעמים מאותתת לנו- כי אנחנו לא יכולים להתמודד עם אותה תקלה- אז עדיף ופשוט יותר לברוח/ להתעלם.

אבל,

הרבה פעמים "התקלה הזו" דווקא משקפת את יכולת ההתמודדות שלנו. 

ולכן, עדיף לנו לעמוד מול הרגש הזה פנים מול פנים, לנסות לשחרר את "הרגש הרע" ובכך בעצם להפסיק להרגיש לא טוב.

אינני אומרת כאן שהסחות דעת אינן טובות, להיפך!

הסחות דעת טובות כאשר אנחנו מתמקדים בדברים שעושים לנו טוב, בדברים החשובים לנו.

המשמעות של קבלת הרגש ה"לא טוב" היא לא כניעה! להיפך, היא מאפיינת את יכולת ההתמודדות שלנו, את החוסן שלנו.

חיבוק למשל, כפי שהזכרנו קודם, אינו פותר את הבעיה, אך הוא מאפשר לי להיות עם הבעיה אך לא להתפרק.

לשאול את עצמי- מה אני כן יכול לעשות? זו יכולה להיות נקודת התחלה מצוינת.

הרגש הלא נעים- דווקא יכול להראות לנו סימן להתמודדות שלנו.

לדעת להרגיל את עצמנו להתנהג ולהגיב על פי בחירה- ולא מה שעולה לנו באוטומט.

אתן לכם דוגמא נוספת לעניין השליטה בבחירות שלנו:

החיים לפני הקורונה, היו כמו נהיגה באוטו. 

הנהיגה ברכב היא דבר מאד מסוכן במדינת ישראל (לכל הדעות), כמות התאונות בישראל הוא עצום.

אך למרות זאת, רובנו נוהגים ברוגע ובנחת.

אז מה מסביר את זה?

חווית השליטה בנהיגה, היא לנהוג בצורה אחראית. לקחת את הרכב לטיפול בזמן, לעשות טסט וביטוח, למלא דלק, ובטח לא לנהוג תחת שכרות או חלילה להשתולל על הכביש.

רובנו, לאור הפעולות האלו, מרגישים בשליטה על הכביש.

אם נדאג מה קורה לנהגים האחרים, האם לקחו את האוטו לטיפול, האם עשו טסט או אם חלילה הם לא שיכורים, לא נוכל לנהוג ברוגע ובבטחה, ולא נדע שאנחנו בשליטה אף פעם.

אלו, שיהיו בחרדה מהנהגים האחרים, ולא יפרידו בין מה שנמצא באחריות שלי, ומה באחריות האחר, לא ירגישו את חווית השליטה אף פעם, לא ינהגו ברוגע ולרוב יהיו אלו שיעשו תאונות.

כדי להיות בחוויה של שליטה- אני צריך דווקא לשחרר את הדברים שאינם בשליטתי!

התנהגות אחראית שלי, וחיים על פי ערכים שחשובים שלי- יאפשרו לי להיות בחוויה של השליטה.

כאשר הגיעה תקופת הקורונה, היא טרפה את כל הקלפים. לא ידענו מהי הפעילות האחראית לעשות. האם ללכת עם מסכה וכפפות, האם לחטא ידיים אחרי כל מגע, האם המרחק מאנשים באמת יעזור לי לא לחלות, כל הזמן בלבלו אותנו עם שלל של הנחיות.

חלק גדול מאיתנו איבד את האיזון ואת חוויית השליטה.

לאט לאט, ככל שעבר הזמן, והדברים התבהרו יותר, המוח הסתגל לסיטואציה, החוויה כבר לא נראתה לא נראתה מאיימת וחזרנו להיות בשליטה על חיינו.

אז מה המסר שלי אליכם בעצם?

• חשוב לנו להיות בתשומת לב לעצמנו.
• אנחנו צריכים לשים לב- מתי המוח שלנו מקפיץ אותנו? (לדוגמא אם הילד שלנו נכשל חלילה במבחן, או אומר לנו "לא" חס וחלילה..).
• מה קורה לנו כאשר המוח שלנו מקפיץ אותנו?
• מה עוזר לנו לווסת את עצמנו (כדוגמת החיבוק שנתנו לילד שלנו)?

לאחר כל השלבים האלו- 

• עלינו לזהות מהו המצפן שלנו? 
• מהם הערכים החשובים לנו? 
• לאן אנחנו רוצים לכוון בהתנהגות שלנו?

ואז-

לפעול בשליטה מתוך בחירה! (ולא על אוטומט)

וכך- לחזור להיות בשליטה על חיינו ולגלות את החוסן שלנו.

מאחלת לכם את כל הבחירות הנכונות 😊

מירב חיון- הכלים להצלחה שלך!

מאסטר NLP, טיפול בחרדה ובטראומה באמצעות NLP

מאמנת אישית ויועצת עסקית (מוסמכת לשכת המאמנים בישראל)

מנחת קבוצות וסדנאות

© למירב חיון- הכלים להצלחה שלך!